החלטה
1.המשיבה 1 (להלן: "המדינה") הגישה תביעה נגד המבקש והמשיבים 2–4 (להלן: "הנתבעים") בטענה שהם גזלו את קניינה הרוחני, המגולם באמצאת שירות שהמציא פרופ' אוריאל מרטינוביץ' (להלן: "מרטינוביץ'") בהיותו רופא שעבד במרכז הרפואי ע"ש "שיבא" (האמצאה מכונה "הדבק הביולוגי" – להלן: "האמצאה). בכתב התביעה נטען כי מרטינוביץ' העביר לחברות הנתבעות (שהמבקש הוא בעל השליטה בהן) את האמצאה, אף שהיא שייכת למדינה משום שפותחה בהיותו עובד בית חולים ממשלתי, תוך שימוש במשאבי בית החולים ובסיוע מומחים נוספים העובדים בבית החולים.
2.המבקש (הנתבע 4) הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, משגולה בהליך גילוי המסמכים הסכם שנכרת בין המדינה לבין מרטינוביץ' ביום 9.12.09 (להלן: "ההסכם"). ההסכם נחתם בעקבות מכתב ששלחה למרטינוביץ' היועצת המשפטית של משרד הבריאות ביום 6.12.09, בו הודיעה לו כי המדינה החליטה שלא לנקוט נגדו הליכים פליליים, משמעתיים או אזרחיים (לרבות הליכים לשלילת זכויות סוציאליות וכספי פנסיה), לאחר שמרטינוביץ' מסר תצהיר בו פירט את השתלשלות העניינים בעניין פיתוח הדבק הביולוגי, והסכים לסייע למדינה להשיב את הקניין הרוחני לבעלותה.
בהסכם שבין המדינה למרטינוביץ' נאמר במבוא כי הוא קיבל את עמדת המדינה שהיא הבעלים של האמצאה, והוא התחייב לסייע למדינה בתביעתה נגד הנתבעים לשם מימוש זכויותיה. מרטינוביץ' התחייב, בין היתר "למסור עדות ו/או תצהירים בכל הליך משפטי שתיזום המדינה נגד אומריקס ולהתייצב לחקירה על עדותו ככל שיידרש" (סעיף 3.ג.). בכפוף למילוי כל התחייבויות על-פי ההסכם, התחייבה המדינה "להעביר לפרופ' מרטינוביץ' 20% מכל סכום כסף שישולם בפועל לאוצר המדינה מאומריקס במסגרת הליך משפטי או בפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט", ומסכום זה יקוזז הסך של 750,000 דולר שקיבל מרטינוביץ' מאומריקס עבור האמצאה (סעיפים 5-6 להסכם).
3.בנסיבות המתוארות לעיל, טוען המבקש כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף, וזאת משני טעמים. ראשית, ההסכם הינו בלתי חוקי בעליל, בהיותו חוזה לקניית עדות. משכך, יש לסלק על הסף את התביעה המושתתת על הסכם זה, בהיותה סותרת את תקנת הציבור ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. שנית, משהפטירה המדינה את מרטינוביץ' מכל אחריות למעשים המהווים גזל של קניין המדינה, יש לראות גם את הנתבעים האחרים, שהם בבחינת "חייבים משניים", כפטורים מכל חבות כלפי המדינה, מכוח הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, החלות גם על מעוולים במשותף.
4.לא מצאתי כל ממש בבקשה זו, הן משום שהיא נעדרת תשתית עובדתית כלשהי, והן משום שהטענות המועלות בגדרה אינן יכולות לבסס טענה של סילוק תביעה על הסף. תחילה לטענה הראשונה, הנוגעת לשימוש לרעה בהליכי משפט. טענה זו – דינה להידחות, מן הנימוקים הבאים:
ראשית, הבקשה נעדרת תשתית עובדתית כלשהי (אפילו תצהיר לא צורף לה). המבקש מתיימר לייחס למדינה מעשים חמורים ביותר של "קניית עדות", על-ידי הבטחת תמורה המותנה בתוצאות המשפט, ואף נקיטת צעדים שיש בהם משום איום ופיתוי כלפי מרטינוביץ', עד שהסכים לחתום על ההסכם. טענות קשות אלו דורשות לא רק פירוט, אלא גם תשתית עובדתית שכמובן איננה בשלב מקדמי זה, כאשר הבקשה אינה נתמכת בתצהיר וטרם הוגשו ראיות הצדדים. יש לברר כדבעי את נסיבות חתימת ההסכם עם מרטינוביץ', לפני שמטיחים במדינה טענות כה קשות.
שנית, אין כל ראיה בשלב זה ל"קניית עדות". אמנם בהסכם הובטח למרטינוביץ' כי הוא יהיה זכאי ל- 20% מכל סכום שיתקבל בעקבות התביעה מהנתבעים. אך יש לזכור שמדובר באמצאת שירות שהמציא מרטינוביץ', לפי הנטען, ושבגינה הוא זכאי על-פי חוק לתמורה מהמדינה, כפי שנקבע בסעיפים 134-135 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967. תמלוגים אלו נקבעים על ידי ועדה מיוחדת או בהסכם, ובמקרה דנא הסדירו הצדדים את נושא התמורה בהסכם. כך גם מתחייב מהוראת מינהל בעניין תמלוגים לרופאים בגין אמצאות שירות שאומץ לאחרונה, כפי שמציינת המדינה בטיעוניה. מכאן טענת המדינה, שבוודאי לא ניתן לשלול אותה בשלב זה, כי התמורה תינתן למרטינוביץ', אם תתקבל התביעה, בעבור זכותו לתמלוגים בגין אמצאת שירות שהעביר למדינה – לא בעבור עדותו.
שלישית, אין חולק על כך שהסכם לקניית עדות הוא פסול ובלתי חוקי, גם אם המטרה היא שהעד יעיד עדות אמת (ראה: ע"א 152/59 סוארי נגד ברגמן, פ"ד יד' 2354, 2362; ע"א 575/70 תג'ר נגד התאחדות הכדורגל, פ"ד כד(2) 499, 504-506; בג"צ 4736/98 "מעריב" נגד היועמ"ש, תק-על 2000 (1) 159, פיסקה 8). כך גם נקבע בפסיקה האמריקאית המפורטת בבקשה. אולם, העובדה שעד העיד בשל תשלום ששולם לו עבור כך – אין בה כדי לפסול את עדותו, אלא שהיא נוגעת למשקל עדותו (ראה: ה"פ (ת"א) 2147/96 ספקיוריטי נגד הכשרת הישוב, תק-מח 97 (1) 1725, דברי כבוד השופטת ש. סירוטה, וכך גם בפסק הדין האמריקאי עליו נסמך המבקש –
Goldstein v. Exxon 1997 U.S. Dist. Lexis 14600).
על אחת כמה וכמה אין כל בסיס לטענה שדי בהסכם שכזה כדי להביא לסילוק התביעה על הסף. המבקש תוקף, למעשה, את מה שהוא סבור כי תהיה הראיה המרכזית של המדינה בתיק, בטרם הוגשו הראיות. אך המדינה טוענת כי תביעתה מבוססת על ראיות רבות, ועדותו של מרטינוביץ' היא רק אחת מהן. לא מוכרת לי הלכה, לפיה ניתן לסלק על הסף תביעה רק בשל החשש שמא תוגש במסגרתה ראיה פסולה, מה גם שכאמור לעיל אין בשלב זה תשתית עובדתית לתמיכה בטענה כי מדובר בראיה פסולה. המבקש רוצה לסמוך על הדוקטרינה האמריקאית של "פרי העץ המורעל" (שלא בהכרח חלה בישראל) עוד בטרם נקטף הפרי מן העץ.
לאור כל אלו, אין בשלב זה כל תשתית עובדתית או משפטית התומכת בטענה כי המדינה הגישה תובענה זו באופן המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, המצדיק את סילוקה על הסף.
5.טענתו השנייה של המבקש נסמכת על סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), אשר קובע כי אם הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב בויתור, בפשרה או בדרך אחרת – מופטרים גם החייבים האחרים. אולם, הוראה זו מסויגת בסיפא במילים: "זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". לא יכול להיות ספק שההסכם עם מרטינוביץ' נועד כל-כולו לאפשר למדינה להגיש תביעה נגד הנתבעים, והדבר נאמר במפורש הן במבוא להסכם והן בסעיף 3(ג). לכן, אין כל בסיס לטענה שהמדינה התכוונה להפטיר גם את הנתבעים האחרים, משהפטירה את מרטינוביץ' מהתחייבויותיו כלפיה. המבקש טוען לקיומה של חזקה, שלפיה הפטרת "החייב העיקרי" פוטרת גם את "החייב המשני" (ראה: נ. כהן, ד. פרידמן ריבוי חייבים, דיני חיובים – חלק כללי (תשנ"ד, בעמ' 285). אולם, גם אם חלה חזקה שכזו בענייננו, היא דורשת תשתית עובדתית. אין זה בטוח, כלל וכלל, שהחייב העיקרי בענייננו הוא מרטינוביץ'. המדינה דווקא טוענת שהחייבים העיקריים הם הנתבעים, אשר גזלו את קניינה הרוחני באמצאה ומחזיקים בו עד היום; הם הנהנים העיקריים מן המעשים המתוארים בכתב התביעה. לטענת המדינה, הנתבעים אינם רק אלו "שלא מנעו את המעשה", אלא אלו שמעשיהם הביאו לגזילת האמצאה ממנה.
6.לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה 1 (המדינה) שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 25,000 ₪.
7.המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ב, 09 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.